כתבה בעיתון כלכליסט, אוגוסט 2009

דירה לילד
אדריכלים מציעים להפוך את חדר הילדים למתחם ואם אפשר אפילו לסוויטה. לטענתם לא מדובר בניתוק, אלא באיזון המונע חיכוכים. כתבה שנייה בסדרה

דקל גודוביץ
25.08.09, 10:52

"ההורים החלו לשים את הדגש בעיצוב על חדרי ילדים מרווחים ונוחים יותר", אומר האדריכל איתי לוין. אחרי שכבר מזמן נהפכו חדרי הורים לסוויטות מפוארות שיש בהן מקלחת, שירותים, חדר ארונות, פינת ישיבה קטנה ואפילו מטבח, הגיע גם תורם של הילדים לקבל סוויטות דומות.

וכך מיטות הנוער, שלפני כמה עשורים היו ברוחב 70 ס"מ, התרחבו ל־90 ס"מ, משם למיטה וחצי ברוחב 120 ס"מ, שהיא כיום כמעט סטנדרט, ולעתים למיטות זוגיות ברוחב 140 ס"מ. תכנון החדר, כמו גם שקעי החשמל שבו, נדרש כדי לאפשר את הרחבתה העתידית של המיטה לזוגית בגיל ההתבגרות.

הבעיה היא שהגודל הנדרש לריהוט זה עומד בסתירה לגישה הקבלנית הרווחת – חדרים קטנים ומצומצמים היוצרים כמה שיותר חדרים בדירה, כדי להגדיל את ערכה השיווקי. את הפתרון מציעים האדריכלים למצוא מחוץ לקופסה. "אני כאדריכל מעדיף לשבור את הסטנדרט המהונדס על המילימטר, ואם אפשרי מבחינת גילם ומינם של הילדים אז לאחד חדרים, או לוותר על חדר עבודה", מציע לוין, בעל סטודיו לאדריכלות שסיסמתו "איזון דינמי".

paper1

החיבור לחדר המשחקים. כריות בצורתחלוקי נחל צילום: עמית גרון

הוא יישם זאת בדירה בתכנונו בתל אביב, והפך את חדר הילדים מחדר ל"מתחם" ששטחו כ־35 מ"ר. שטח גדול זה מאפשר לילדים שינה, משחק ואירוח בחלל שאינו כוך בקצה הבית שמוביל אליו מסדרון חשוך, הרחק משטחי הציבור המשותפים. להפך: הכניסה אל המתחם מוגדרת בעזרת תאורה מעל הכניסה ועמוד בטון, קירות החדר מחופים בלוחות עץ ייחודיים, והעיקר – הוא ממוקם ממש לצד המטבח והסלון, ויש בו חלון ודלת הפונים אל כל אחד מהם. הקשר בין הילדים לחללי המשפחה האחרים הוא המקנה לדעת לוין את האיזון הדינמי לבית ולמשפחה.

ניתוק־חיבור

במקרים אחרים הציע לוין במקום מתחם לבנות חדר משחקים ואירוח לילדים שהוא נפרד מחדר השינה. הוא מיקם אותו כחדר מתווך בין שטחי האירוח המשפחתיים לבין חדרי השינה הפרטיים, וקירותיו נבנו מזכוכית, כמסננת שקופה שאינה קיר אטום. בבתים פרטיים מתכנן לוין לילדים סוויטות באגפים נפרדים שבמרכזן חדר שירותים ומקלחת, ומשני צדיו חדר שינה וסלון קטן המתפרשים על 35 מ"ר בחצאי מפלסים או עם כניסות פרטיות מבחוץ. לוין אינו רואה בחדרים אוטונומיים אלה פירוק של המשפחה המאוחדת, אלא דווקא "חיבור־ניתוק המונע חיכוכים מיותרים הנובעים ממצב של סמיכות יתר בין חדרי ההורים והילדים".

גם המעצבת עדי אדליס בחרה בדרך של ניתוק־חיבור של שטחי הילדים, כשמיקמה את חדר המשחקים בחצי מפלס גבוה יותר מהסלון, כאשר כריות בצורת חלוקי נחל מאחדות בין השניים לחלל ויזואלי וחומרי אחד. "אני מתייחסת לחדר הילדים כאל חלק בלתי נפרד מהבית", אומרת אדליס.

3596_11283_big_l
חדר הילדים כמתחם קרוב ומחובר לשאר חלקי הבית

ביטוי לתחביבים

"בחירה של ריהוט בגוונים ניטרליים, כמו לבן, מאפשרת שימוש נרחב באביזרים צבעוניים כמו תמונות, מדבקות קיר – שנעשו אופנתיות מאוד – וכריות מיטה, אביזרים שכולם מוחלפים לאורך השנים בהתאם להתפתחות הילד", מוסיפה אדליס. "אופי הילד ותחביביו צריכים לבוא לידי ביטוי בחדר", היא אומרת. "ילד שיוצר, מצייר או כותב הגיגים יקבל לוח תלייה או קיר מגנטי להצגת עבודותיו. לילדה שאוספת מלאכים אתלה מדפי תצוגה מתאימים, למוזיקאי הצעיר – מערכת שמע ומקום לתליית גיטרה, וכדומה".

"ילדים לא נוהגים לשבת ישיבה רשמית ומסודרת", טוענת אדליס, "לכן אם יש מקום אעדיף שטיח עם כריות או פוף, או תוספת כריות לספת נוער". אדליס שומרת על שטח רצפה ריק מחפצים, שאותם היא מאחסנת בארון קיר אחד גדול, במגירות מתחת למיטה, או ביחידת אחסון כלי כתיבה שתלויה מעל השולחן, ולא בשידת מגירות על הרצפה.

באשר לשולחן, קיומו אינו חובה, לדברי אדליס ולוין, ובכל מקרה אם הוא קיים מתייחסים אליו כאל חלק ממבנה החדר, ולא כאל רהיט. אצל אדליס הוא חלק מהמיטה, ואילו לוין רואה בו אלמנט אופקי וקבוע בחלל בגובה 75 ס"מ המצטרף לתקרה ולרצפה. לכן הוא ממליץ לקנות שולחן אחד טוב לכל השנים, כיסא פניאומטי מתכוונן בהתאם לגיל הילד, ובנפרד – מגירות ומדפים.

הכתבה פורסמה בעיתון כלכליסט